טאו: "אבא, צמחים מרגישים?"
אני: "מה הכוונה מרגישים?"
טאו: "אם הם כועסים ושמחים וכואב להם?"
אני: "שאלה מצוינת, מה אתה חושב?"
טאו: "שכן!"
אני: "מממ… יכול מאוד להיות, בוא נשאל אותם"
טאו: "אי אפשר לשאול אותם כי הם לא מדברים"
אני: "אולי אנחנו פשוט לא מבינים אותם?"
שקט
אני: "אתה מכיר צמח שמגיב כשנוגעים בו?"
טאו: "אההההה….. כן, אל תיגע בי (שם של צמח)"
אני: "אה, אז הם מרגישים?"
טאו: "נראה לי שכן"
אני: "יכול מאוד להיות"
טאו: "ומה אתה חושב?"
אני: "נראה לי גם שכן"
לפעמים אני לא יודע איזה תשובה נכון לתת, אני כמובן לא רוצה לשקר, אך מצד שני אני לא רוצה לכבות לו את האמונה, ותחושת הפליאה. אני ממש לא חושב שהתשובות שלי היו טובות במיוחד, זה היה די אינטואיטיבי. יש עוד המון רעיונות, ותשובות אפשריות, אבל הנה כמה עקרונות שאני חוזר אליהם:
- התבוננות – לא לענות מיד. לשאול שאלות. לברר מה הוא מתכוון ב"להרגיש": להרגיש מגע או ממש רגשות? הופתעתי לגלות שהוא מדבר על רגשות.
- סקרנות – עדיין לא עניתי, משום שזיהיתי הזדמנות לבדוק את התאוריות שאני קורא בנוגע לתפיסת המציאות של ילדים: לפגוש את עולם הדימויים שלו, ללמוד עוד טיפה לגבי איך הוא רואה את הדברים. וגם, תכלס, יש רגעים שצריך פשוט לפגוש את האינדיבידואל בלי לכפות עליו תאוריות, זה גם יותר כיף.
- חשיבה עצמאית – לא לכפות את עולם הדימויים שלי עליו. חשוב לי יותר התהליך מאשר התשובה עצמה. הוא הרי יגדל וישמע המון תשובות שמתיימרות להיות נכונות בסוגיה הזאת. אז למה לי לתת לו את התשובה הסופית? שיצעד בדרך וישתנה בקצב שלו, במפגש עם החיים.
- תשובה חד משמעית – ניסיתי להימנע מלתת לו תשובה, אבל בסוף, אחרי שהוא ביקש לשמוע את דעתי החלטתי לזרום איתו – לחזק אותו. גם כי זה מאוד חמוד, וגם כי וואלה – הוא נגע פה באחת החידות הגדולות של היקום ומי אני שאתיימר לענות באופן נחרץ על שאלה שלאף אחד אין באמת תשובה עליה.
- מה ישרת אותו יותר? בעצם את הכל? לחשוב שצמחים הם חסרי רגשות ולא מרגישים כלום, או להסתובב בידיעה שיכול להיות שהם מרגישים ולכן צריך להתייחס אליהם בכבוד וברגישות. שצמחים הם חלק מהשאלה הגדולה ומפלא העולם, בדיוק כמונו וכל הפרטים סביבנו.
כמו שכותב נמרוד אלוני: "..ויש שיוסיפו, שגם אם כלב, חמור או תנין אינם בדיוק אדם, קל וחומר עצים, אבנים, אגמים ואוויר אינם אנשים, בכל זאת כדאי את היחס המכבד והרגיש לשמור גם עבורם. לא רק מפני שבשומרנו עליהם הם אולי גם ישמרו עלינו, אלא משום שצלם האנוש שלנו הוא במיטבו כשהוא מאפשר לאחר לממש את מיטבו שלו: בכבדו את האחר על אחרותו, הוא מאפשר לו להנכיח את עצמו, לפרוח ולשגשג, על פי דרכו שלו, טבעו וייחודו."
