אני שוב תופס את עצמי הולך לפניו. מושך קדימה. מעניין איך זה מרגיש לו להשתרך מאחור כל הזמן… אני שם לב, מסתובב, מסתכל עליו ורואה אותו עסוק בדוסה שהוא נוגס תוך כדי הליכה. מסתכל עליה כאילו מודד את הצורה החדשה שמתעצבת לה אחרי כל ביס. אם הוא רק היה מתקדם בקצב שהוא לועס היינו בסדר – זה לא היה מהר, אבל זה היה סביר. אבל הוא טועם את החיים, ומרגיש אותם בכל צעד. יאללה בוא כבר, אני חושב ולא אומר. מתעשת ומחכה. בלי להגיד כלום. בסוף הוא מגיע…
"אבא זה נופל לי אתה יכול לסדר לי?"
"בטח מותק"
אני תולש חתיכת דוסה עסיסית שנוזלת לו בכדי לייצב חזרה את המבנה וזורק אותה לפה, מרוצה מהתגמול המיידי שקיבלתי. אני מת על הדוסות האלה, מאז שחזרנו מהודו הדוסות נכנסו לנו לחיים, וחיי השתנו – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. "הינה מותק … תאכל" וממשיך ללכת לידו, בקצב שלו.
אז הינה, האטתי, התחברתי, וזכיתי בדוסה ובילד מבסוט! איזה הוכחה יותר טובה לקיומה של קארמה אפשר לבקש?! ועוד באופן כ"כ מידי. אתם חושבים שזה קשור לזה שדוסה זה מאכל הודי?
