״מה ראוי ללמד ילדים?״ זו שאלה שמלווה אותי מאז שנולד לי ילד. זה גם הרגע שהתחלתי להתעמק בחינוך. חבויות בה עוד שאלות קטנות כמו: למה אנחנו כאן? מה באנו לעשות פה? התשובה לשאלה הזאת היא לא חד משמעית והיא משתנה כל הזמן, אבל מידי פעם מגיעות אלי תשובות קטנות. אז הנה סיפור שקרה אחרונה:
אנחנו מוצאים את עצמנו בצד הדרך, אבל תכלס זה אני שמוצא אותנו בצד הדרך, כי אני המבוגר האחראי.
כמו שאני רואה את זה, אחרי שמתקשרים לגרר יש יש 2 אפשרויות:
מחזלשים את הטיול, גם ככה כבר מאוחר, ומתחילים את הדרך חזרה הביתה איכשהו.
אוספים ציוד הכרחי בלבד וממשיכים בטיול כמו שתכננו, בלי רכב.
אני מרגיש לחץ כי אני רואה בזה הזדמנות מצד אחד וסיכון מצד שני.
אם אני מחליט לחזור, אז איזה מסר אני מעביר לו? שמשהו משתבש אז אנחנו נבהלים וחוזרים לתחום הנוחות? מתקשרים למישהו ונסוגים הביתה?
או שמשתנים עם הסיטואציה, שהחיים זו הרפתקאה, שתקלה היא הזדמנות. שהעולם הוא מקום בטוח.
אבל להמשיך את הטיול בלי רכב? ועם ילד בן 6. המון קולות של המשפחה עולים לי בראש. לא הייתי רוצה להלחיץ את כולם. אני נזכר בעניין התיק: אתמול בלילה, אספתי תיק טיולים 60 ליטר שמצאתי זרוק במחסן ומשום מה בבוקר הכנסתי אותו לאוטו. אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה, אני הרי לא צריך תיק גדול כשיש לי ג׳יפ עם כל מה שאני צריך בפנים. אבל משום מה לקחתי אותו. מבחינתי זה היה סימן – ממשיכים בטיול.
״יאללה טאו, אורזים תיק וממשיכים בלי האוטו״ טאו מבולבל.
״בוא, תסתכל ותלמד״ אני מתחיל לאסוף ציוד הכרחי.
אוהל לא צריך – תכלס אין גשם, והוא גדול וכבד מידי. שקש ומזרון – יש רק אחד שאפשר לסחוב בתיק גב,אז נסתפק בזה (אני כבר משלים עם העובדה שלא אשן הרבה הלילה) אוסף רק את האוכל שהכרחי לנו ל 36 שעות. מעביר תבלינים בסיסיים, שמן ודברים בין קופסאות, תוך כדי אני משחרר עוד ועוד דברים ובגדים שאינם הכרחיים. לוקח את כל המים שהיה לי ויאללה יוצאים להרפתקה. פתאום אני מתרגש….
״אבא, הולכים ברגל? התיק לא נוח לי״
״לא, אנחנו נתפוס טרמפים, בוא אני אסדר לך את התיק״
משאירים את הרכב מאחור, עוברים את הכביש, מרימים את היד.
הרכב הראשון עוצר. אני בשוק, לטאו זה נראה טבעי – אין לו מושג. פעם ראשונה שהוא עוצר טרמפ.
המלאכים שנשלחו אלינו הם זוג חמוד מאשדוד בגיל השלישי שנסעו לטיול יום ומורידים אותנו בדיוק איפה שרצינו להגיע. טאו מתבייש ולא עונה להם על שאלות, אז הם מספרים לנו על הנכדה שלהם. זהו, הטיול התחיל ואנחנו מבסוטים עד הגג.
כל מיני דברים קרו בטיול הקצר הזה ואולי אספר קצת בהמשך על הטיול עצמו ועל הלילה, אבל כרגע אספר שכל מה שטאו רוצה לעשות מאותו הרגע זה לתפוס טרמפים. וזה הרבה ממה שאנחנו עושים. בפעם השניה זה לוקח לנו יותר זמן עד שעוצרת לנו חבורת צעירים מבאר שבע, עם מוזיקת dance hall ברקע. טאו היה מופתע ממכוניות שלא עצרו לנו הפעם.
״למה הם לא עוצרים?״ הוא שואל. ואני מסביר לו שהעולם שולח לנו את האנשים הנכונים, ולפעמים זה לוקח זמן.
הטרמפ הבא לוקח עוד יותר זמן, כשלבסוף עוצרים לנו זוג דתיים חמודים מירושלים. גם הם מספרים קצת, הוא מהצפון, היא מהדרום והם עברו לירושלים ומאוד אוהבים את העיר. לי זה נשמע מוזר, אני הרי ירושלמי שרק רוצה לברוח כמה שיותר לשוליים, אבל נעים לי לשמוע אותם והכל נחמד, וטאו מדבר ומספר.
למחרת בצהריים הטיול מסתיים. אני מלא בהתרגשות. על זה שהצלחנו להפוך סיטואציה מאוד לא נוחה להנאה צרופה. ״הטרמפים״ שחששתי מהם בהתחלה, הפכו להיות הדבר שטאו הכי נהנה ממנו בטיול.
ואז שוב זה צף: ״מה ראוי ללמד ילדים?״ אני מהרהר בשיעור החשוב באמון, ועל תחושת הtrust בעולם שהתחזקה לה. גם לעצמי, ובמיוחד בשבילו. איזה כיף זה לתמוך ולהיתמך באנשים בדברים בסיסיים, להזכר שלא רק שאפשר להסתדר, אלא שזה יכול להיות כיף גדול ולרגעים אפילו ״טעם החיים״. היו כ״כ הרבה מלאכים שעזרו לנו בדרך, בכל מיני דברים פשוטים ומשמעותיים: חברים שהשאירו לנו מים, אחרים חלקו איתנו עצים למדורה, אוכל פירות, סיפורים, טרמפים ועוד. כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו להזדמנות אחרת.
כשאני מסתכל קדימה אני מבין שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת עידן שהיכולת להתנהל בו בחוסר ודאות היא מאוד חשובה. לראשונה בחיינו אין לנו מושג איך החיים שלנו הולכים להראות בעוד 3 שנים מעכשיו: קורונה, שינויי אקלים, טכנולוגיה, פוליטיקה, כלכלה משוגעת ועוד הזיות האורבות לנו מעבר לפינה ואנחנו אמורים להתנהל בטוב, ביציבות, להמשיך להנות ולעשות עבודה משמעותית בעולם. לא ממש ברור איך עושים את זה. פעמים רבות זה יכול להפיל אותנו לייאוש, חרדה, חוסר אמון וחוסר אונים. והילדים שלנו סופגים את זה. אני ממש לא מתכוון להלחיץ. נהפוך הוא, הדברים האלה הם חשובים ומשמעותיים בעיני בהרבה רמות, וגם על זה אפשר לדבר בפעם אחרת. התובנה שלי מכל העניין היא
שכל מה שצריך לפעמים לעשות זה לעזוב הכל ולתפוס טרמפ. כן, אני מתכוון ברמה המטפורית, אבל גם לא. ותקחו איתכם גם את הילדים.
בדרך חזור אני מהרהר בכמות הזמן שאני מבלה בקופסת הפח שלי. נוסע ממקום למקום, ״ביעילות״ מירבית, חדור מטרה להגיע ליעד ספציפי בזמן מסוים עם מוזיקה, אווירה ומזג אויר משלי. איזה חוויה של ניתוק. במחשבותיי אני לא מטייל יותר אף פעם עם רכב משלי. ברור לי שאני נסחף, אבל ככה זה מרגיש באותו הרגע. ממש תודה שקראתם.
