סיפור של יום חמישי

היום התחיל קצת אחרת עבורי. היינו אמורים לנסוע לטיול, אבל הבן שלי חלה – 39 חום, והחלטנו לא לנסוע. אבל זה רק סיפור המסגרת. מה שהיה שונה הוא, שקמתי בהרגשה של חופש, משום שפיניתי לעצמי את הימים הקרובים עבור הטיול. לא היו לי פגישות, דחיתי מנטלית את כל המשימות, שקט בראש. בכל מקרה קמתי לאט, כמובן שטאו הראה סימני התאוששות מהירים מהמחלה וקצת צבט לנו בלב שאולי היינו פזיזים מידי לגבי ביטול הטיול. אבל מה לעשות, זה מה שהחלטנו. מה שכן, זה יצר בנו רצון לעשות משהו כיפי ביחד כדי להקהות את תחושת הפספוס. הרגשתי שזאת תהיה הזדמנות לצאת לטייל קצת בטבע. שנינו חשבנו שזה רעיון טוב, אך הזמן הפנימי זז לאט יותר מהשעון שעל הקיר, ומפה לשם נהיה כבר 14:00 בצהרים. היה בוקר של כיף ביחד, שלא תבינו לא נכון, אבל תוך כדי התחלתי לפתח קצת חוסר סבלנות כיאה לגבר ישראלי משימתי ממוצע שמרגיש שהתוכנית שלו עומדת להשתבש. בו בזמן זוגתי (שתחייה) התחילה להעלות ספקות בנוגע ליציאה לטבע בשעה כזאת, ואילו אני, במאמץ, הצלחתי להתגבר על כח המשיכה, הידוע גם בכינויו- נוחות, והכרזתי:
״אני הולך לטייל ביער בן שמן! מי בא?״
טאו אומר: ״אני!״
יש, זה קורה!
״לך תביא גרביים ונעליים, אני אשים כמה דברים בתיק״ (מים, שק אוצרות, מרכיבים לשיקוי קסמים ביער – כל הבייסיק) ואז … טאו חוזר עם מזוודה.
פה חשדתי!
״אני רוצה לקחת את המזוודה ליער״
״טאוצ׳יק חמודי, אי אפשר, מזוודה זה לא ליער".
״למה? אני אגרור אותה בשטח ובעליות״
״לא טאו, אי אפשר״
זוגתי מילמלה ברקע: ״אולי כבר מאוחר מידי בשביל לצאת לטיול, אני יכולה להיות איתו״
״טאו אם אתה רוצה ללכת ליער אז תשאיר את המזוודה״
״לא, אני צריך אותה ביער!״
עוד כמה חילופי דברים כאלה…
לא הצלחתי לקחת מספיק אוויר, ואמרתי בנימה מתוסכלת מהולה בכעס ואכזבה משהו כמו: ״האמת שכבר לא בא לי ללכת לטיול, לא משנה״. רוקנתי בהפגנתיות את נאד המים שבדיוק מילאתי בכיור, השארתי אותו על השיש, לקחתי את תיק העבודה, והלכתי למשרד שלי – המקום שבו אני מרגיש שאני שולט על חיי.
תוך כדי שאני מתרחק שמעתי את טאו אומר לאמא: ״אפשר שמחר בבוקר נלך לטיול ביער עם המזוודה?״ לא נשארתי לשמוע את התשובה… כמה דקות אחרי כך כבר הייתי במשרד, והספקתי לעשות צ׳ק על כמה משימות מהרשימה הבלתי נגמרת עבור עץ וקשת (אני מקווה שאת חלקן ראיתם בפייסבוק – יש דברים מגניבים החודש).
למה אני מספר את זה? שאלה מצוינת! אני שמח ששאלתם.
העניין הזה הלך איתי כל היום – מה הייתי יכול לעשות אחרת? למה ילד בן 4 יכול להוציא אותי מאיזון ככה? ולמה לעזאזל כ״כ קשה לי שאחרים לא חושבים כמוני. למה אני לא יכול פשוט להגיד את האמת שלי, להקשיב בנחת לאחר, לקבל החלטה שקולה… איבוד הסבלנות קורה כ״כ מהר.
בדיעבד אני מרגיש שהייתה לי פה הזדמנות מעולה לעבור תהליך עם הבן שלי ופספסתי אותה. יכולתי לפתור את זה באין סוף דרכים, הרי הוא רצה לבוא איתי, אבל ״בחרתי״ לברוח אל האוטומט שלי במקום להסתכל שנייה ובאמת לראות אותו. מה בעצם הוא אומר לי? מה כ״כ חשוב במזוודה? אולי הוא סיפר לעצמו סיפור בראש שבגינו הוא באמת חייב את המזוודה – זה אמיתי עבורו! כמו הרבה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו ״חייבים״ לעשות ומאמינים בהם באמונה שלמה, חישבו איך הסיפורים האלה נראים בעיני הילדים: ״אני חייב ללכת לעבודה״ ״חייבים ללכת לישון עכשיו״. המשפט הזה, או משפט אחר כמותו, עשוי להיות הזוי בדיוק כמו שהמשפט ״אני חייב לקחת את המזוודה״ הזוי עבורי.
אולי הוא פשוט מחקה אותי, או אותנו. אולי הוא בודק כמה כח וכמה השפעה יש לו על המציאות (יש שקוראים לזה שליטה?), אולי הוא מתאמן בקבלת החלטות וסמכותיות בדיוק כמו שהוא רואה אותנו, המבוגרים, עושים כל הזמן- כמה דברים אנחנו אומרים להם ומחליטים עבורם כל הזמן?! כשחושבים על זה, זה מטורף!
בדיעבד יכולתי לנסות להבין יותר לעומק מה חשוב לו כ"כ במזוודה, להמציא איזה סיפור על גמדים שמפחדים ממזוודות, או על איך שהמזוודה עשויה להפחיד את החיות ביער וזה ימנע מאיתנו לראות חיות. או אפילו להסכים לקחת את המזוודה: ״אוקי, אם זה חשוב לך אז בוא נשים אותה באוטו והיא תהיה איתנו״- איזה משפט כיפי זה עבור ילד לשמוע. מה אכפת לי, שיביא ת׳מזוודה – זה אפילו מצחיק. עד שהיינו מגיעים הוא בטח כבר היה שוכח ממנה, אם לא, אז הייתי יכול להגיד לו שאין בעיה, הוא יכול לקחת אותה, אבל הוא יצטרך לסחוב אותה בעצמו, כי אני לא אעזור לו איתה, משום שאני חושב שזה רעיון לא טוב לקחת אותה לטיול בטבע – כנראה שאחרי שני צעדים הוא היה מחזיר אותה לאוטו. בכל מקרה אין סוף פתרונות.
האמת היא שעכשיו, כשאני כותב את זה, אני מרגיש שהשתלשלות העניינים האפשרית לסיטואציה הזאת, אם רק הייתי מצליח להישאר קשוב ומחובר אליו בלב, היא הרבה יותר מעניינת מאשר הטיול שדמיינתי לעצמי. או כמו שאומרים: החיים זה מה שקורה בין התוכניות. אבל הפעם לא הצלחתי – מה אפשר לעשות.. אני סולח לעצמי.
מאידך, החלטתי לכתוב את זה, כי זה עוזר לי לעבד את הסיטואציה, ואולי גם יעזור לי לקדם את עצמי עוד מדרגה ביכולת ההכלה והאמפטיה שלי – אין מה לעשות, כשאומרים דברים בקול רם זה יותר מחייב. אני גם מניח שכל אחד מאיתנו יכול להחליף את המזוודה בפריט אחר, את הטיול בסיטואציה אחרת, את המשרד במקום אחר.. והופ!
אבל הכי חשוב, הסיבה שאני כותב לכם את זה היא כדי שאם תראו או תשמעו על ילד שהולך עם מזוודה ביער, אל תיבהלו ואל תקראו לרשויות, לפחות לא מיד.. תדעו שזה יכול להיות טאו שחייב לקחת את המזוודה ואני – אבא שאוהב מאוד את החיים ואת הילד שלו ורוצה ללמד אותו עליהם ועל איך להקשיב מהלב.
איך אפשר ללמד את זה חוץ מלהיות כזה?!
ואיך אפשר להיות כזה בלי להתאמן?!