לפני יומיים בזמן הפעילות של מורי (Mori Morikan Datner) בעץ וקשת ישבתי עם קבוצת נשים על הדשא ופטפטנו. הילדים בפנים, אנחנו בחוץ, קצת סקרן וגם יודע שהנוכחות שלי בפנים תפריע לקשב של הילדים. בעיקר לילד שלי.
שוחחנו על איך שהילדים חווים הזדרזויות של בוקר, ואני חלקתי תהליך שעברתי עם בני בן ה-4 לאחרונה: כל בוקר טאו אומר לי שהוא לא רוצה ללכת לגן. אמירה מאוד מתסכלת לשמוע כאבא, במיוחד שהגן הוא במבנה ליד במרחק 50 צעדים מהבית, גן שאנחנו הקמנו.
אני חווה שטוב לו בגן, גם משום שאני עובד שם ומאוד מעורב, גם משום שדוד שלו הנפלא הוא הגנן שלו, וגם משום שבגן הוא שמח וחיוני בסך הכל. התבוננתי על העניין הזה תקופה עד שנפל לי אסימון. זה לא שהוא לא רוצה להיות בגן, הוא פשוט לא רוצה ״ללכת״ לגן. הוא לא רוצה לעשות את המעבר מהבית לגן. כיף לו בבוקר בבית, לאכול פירות ולשחק בסלון, והוא לא מעוניין להיפרד מזה ולעשות משהו ׳שצריך׳ לעשות בשביל להגיע למקום אחר. העניין הוא המעבר.
קפיצת חלל לערב של אותו היום 🚀 – הייתה לי סיטואציה עם חברה קטנה שלי, שחגגה יום-הולדת יום לפני. התעכבתי מלהביא לה את מתנת היומולדת שלה משום שהתעקשתי להכין אותה ולא לקנות, (״את ה🛶 הם לא קנו, את ה🛶 הם בנו״), וגם משום שרציתי להביא לה אותה ביום אחר כדי לפזר את עומס המתנות, ולאפשר למתנה להיות קצת יותר משמעותית. בכל מקרה מצאתי את עצמי מספר לה, באותו הערב, לפני שהלכה לישון, שאני מכין לה מתנת יום הולדת ואביא לה אותה מחר…
🥶 לא רעיון טוב בכלל, מסתבר… התחיל טנטורום של בכי ותיסכול, שתפס אותי קצת לא מוכן. משום מה התעקשתי לא לספר לה כי רציתי לשמר לה את ההתלהבות כשהיא תקבל את המתנה. בדיעבד אני לא בטוח אם חשבתי עליה או על עצמי ברגע הזה אבל בכל אופן לא גיליתי לה. היא נרגעה והלכה לישון ולמחרת לא הזכירה את העניין.
שני הארועים האלה נשארו איתי וחשבתי עליהם הרבה במשך הלילה והיום שאחרי.
מה הקשר בין שני הארועים האלה אתם שואלים?
הקשר הוא הדרך שבה הילדים חווים את ׳הזמן׳. ההוויה של הילדים בגיל הזה (עד סביבות כיתה א) היא כולה לב! לא ראש, לא חשיבה. הם גוש של תשוקות, ורצון. תפיסת הזמן שלהם מתרכזת כמעט בלבד בעכשיו, וקשה להם לחשוב על לעזוב את הכיף שהם עושים עכשיו בשביל כיף אחר אח״כ. הם פיזית וקוגניטיבית פשוט עוד לא שם. הם בכאן, ועכשיו.
לנו המבוגרים זה קשה לפעמים להכיל ולהבין את זה כי אנחנו חיים בעיקר בראש ובמחשבה קדימה ואנחנו שוכחים מה זה להיות בהווה. הילדים נותנים לנו תזכורת מצויינת לנוכחות המופלאה הזאת. איך אני יודע את זה? מספיק פשוט לשבת ולהתבונן על הילדים משחקים כדי לראות שככה הם חווים את המציאות. (פלוס טרחנות – מלא ספרים, לימודים, שיחות וכאלה)
כמובן שאפשר לאמן את הילדים בלותר על העכשיו ולהסביר להם למה צריך להזדרז. לנסות להחדיר להם ביתר דיוק מונחי זמן שהם לגמרי מופשטים עבורם (כמו מחר, אתמול, שבוע הבא, עוד שעה, יום חמישי הבא, וכד), וזה בטח יעבוד באופן חלקי, כלומר עם הזמן הם יתפסו יותר ויותר את המושגים האלה, אבל אני מאמין שזה לא בשבילם. לפחות עדיין לא, עדיף לא לחשוף אותם לזה ולהשאיר אותם בחלום ובעכשיו, עד שהם יבשילו מזה בעצמם בקצב שלהם, כל ילד באופן האינדיבידואלי שלו. כמובן שזה לא תמיד מתאפשר, אבל מבחינתי זאת השאיפה.
זה הוביל אותי לחשוב על המילה ״להזדרז״. בוא ״מוכרחים להזדרז״, איך ילד תופס את המושג הזה? זה מושג של גדולים שיש בו ויתור של הלב / העכשיו, לטובת החשיבה / האחר כך.
אז מה עושים כשמרגישים צורך להזדרז? הפתרון שאני מצאתי למעבר בין הבית לגן זה לעשות את זה במשחק. אני ממציא משחק משכנע שיגרום לו לראות את המעבר כאטרקטיבי, כהמשך של העכשיו, כשדרוג, ולא כמשהו שצריך לעבור כדי להגיע לכיף הבא: אז אני מציע לרוץ מעץ לעץ, או שהוא ילך ואני אחפש אותו, לקטוף פירות בדרך (פירות דמיוניים גם עובד), לעוף כמו פרפרים, או על אופנועים דמיוניים.
כשאני נזכר בפער שלנו בתפיסת הזמן, ויכול להתחבר לתפיסת המציאות שלו אז זה עובד מדהים, בדרך כלל… ולפעמים אני לא מצליח… וזה גם בסדר, באמת שאני משתדל.
