יום אחרון בגן ואז נזכרתי..

היי 👋
מחר יום אחרון בגן שלנו, ונזכרתי פתאום:

בגן שלנו, הגן של אוגי, כל יום שלישי בבוקר הילדים מגיעים למדורה. הם כבר מכירים את הנוהל:
כותשים את הזעתר שקטפנו ויבשנו מבעוד מועד, משמנים את הסאג׳, מוציאים כיסאות ושולחנות ואז מתיישבים להכין פיתות (מי שרוצה כמובן). הילדים מתים על זה.
ואז הם מתיישבים על קורת העץ שלצד המדורה (מרוחים בקמח) ומחכים שאזמין אותם לקבל קרע מפיתה חמה ועליה מה שיבחרו: זעתר בשמן זית, רק שמן זית או בלי כלום. לא לפני שאני מקשיב ללב שלהם, ומחקה את הקול שאני שומע.
היום נזכרתי באחת המדורות שעשינו השנה. כשהגיע תורו של טאו, הבן שלי, לקחת פיתה, שאלתי אותו מה ירצה על הפיתה, והוא ענה לי ״גם וגם״, עניתי לו שאי אפשר גם וגם, ושיבחר אחד ובסיבוב חלוקה הבא יבחר אחרת. טאו מיד נכנס לתסכול והתחיל לבכות, ולצעוק: ״גם וגם, אני רוצה גם וגם״. אני קצת רגיל לזה, יש יתרון וחיסרון בלהיות אבא בגן. אני שם לב שלעתים קשה לו לחלוק אותי, ואז הוא מעלה כל מיני רצונות מאוד מסוימים וקשים למימוש כדי לבדוק אם אני רואה אותו, או אם אני שם אותו בעדיפות גבוה יותר, כלומר, אם אני אבא רק שלו!
נשארתי אמפתי, לא כעסתי (הפעם הצלחתי). אמרתי לו בעדינות שאי אפשר גם פיתה כזאת וגם כזאת, שיחליט מה הוא רוצה ואני אתן לו בשמחה. הוא התיישב עלי מתייפח, ואני ממשיך להתייחס לשאר הילדים ולהזמין אותם אלי בזמן שהוא עלי בוכה וצועק: ״אני רוצה גם וגם״.
לבסוף הוא נרגע, הילדים כבר פינו את קורת העץ ופנו להתרוצץ בחצר, והוא נשאר לשבת ובהה. "שמרתי לך פיתה, אתה יכול לבחור מה לשים עליה" אמרתי לו. ״אני רוצה לשים עליה גם וגם״ הוא ענה. ואז פתאום נפל לי האסימון, שהוא מתכוון ל-גם שמן זית וגם זעתר על אותו קרע של פיתה, ולא לשתי פיתות שונות. מיד הרגשתי אשמה גדולה. התנצלתי רבות, נישקתי אותו ואמרתי לו שהוא חמוד שלי ושלא הבנתי אותו נכון. ״בטח שאתה יכול לקבל גם וגם!״ הפרצוף שלו היה priceless, הוא היה כ"כ מרוצה. הוא לא קפץ משמחה או משהו, אבל אני מכיר את הבעות הפנים שלו: כמו הפרצוף הנעלב בסרט היפיפייה והיחפן של וולט דיסני. ואז מתוך הפרצוף המכווץ החל לבקוע חיוך. הוא ניסה לשמור על השפתיים הקפוצות, אבל לא הצליח, תוך שניות בודדות החיוך פרץ, והפרצוף התרחב חזרה וזרח. ״אני מצטער שלא הבנתי אותך״ אמרתי לו, והוא ענה: ״אבא, אפשר עוד פיתה גם וגם?״

למה אני כותב את זה? מצד אחד זה היה רגע מאוד קטן ויומיומי. ביום אחר, בסיטואציה אחרת לא הייתי שם לב לזה בכלל. מצד שני בגלל זה הרגע הזה משמעותי בשבילי:
הילדים לא משתמשים במילים כמונו: הם לא מצליחים לסמוך על השפה עדיין, וזה לא האופציה הראשונה שלהם ברגעים שהצרכים שלהם לא נענים (זה קורה גם לנו המבוגרים, אז על אחת כמה וכמה לילדים). הם פשוט לא שם עדיין, הם מיד נכנעים לרגש הכי חזק שעולה בהם: צועקים, בוכים, מכים וכד. ואז במקרה הטוב אני מצליח להגיב ברוגע ואמפתיה, אבל לפעמים זה פוגש אותי ברגעים של חוסר איזון ואני מוצא את עצמי כועס בחזרה, כלומר משתמש באיבוד שליטה, כדי לפתור איבוד שליטה של הילד. משתמש בסמכות שלי, ובכוח שלי מתוך היותי הדמות האחראית והדומיננטית בחייו כדי לפתור את הסיטואציה ולהשתיק אותו.
אני שמח שזה לא קרה הפעם, ולא רק שלא כעסתי אלא גם הצלחתי לעלות על עקבות הטעות שלי ולתקנה. אבל זה משאיר אותי תוהה על כל הפעמים האלה שאני חושב שאני מבין את הילדים, ואני בעצם לא מבין אותם. הם אומרים משהו אחד ואני שומע משהו אחר, ומתוך היותי הדמות הסמכותית סביבם, מתקבלות החלטות על סמך טעות. זה קצת מזכיר לי סרט שראיתי לא מזמן על אדם שנכנס למאסר עולם ואחרי עשור או שניים גילו שהוא חף מפשע. (להבדיל אלף הבדלות כמובן).
אני כותב את זה כי אני מאחל לעצמי להמשיך להשתפר: לראות יותר לעומק ולהמשיך לתרגל קשב, נחת וראיית האחר כדי שסיטואציות בהן אני מאבד שליטה, ונכנע למחשבות הסובייקטיביות ולרגשות שמציפים אותי, יחלשו ויתמעטו. בכך לא רק שאני נותן דוגמה לבן שלי כיצד להתמודד עם רגעי תסכול (שזה בעצם הדרך היחידה ללמד משהו לדעתי – בעיקר בגילאי הגן), אלא שאני מקטין את הסבל והתסכול בחיים שלי.

אמן!