סתם לדפוק מסמר

לדעתי – אין ברירה, צריך לעבור את המשוכה הזאת. אם מצליחים זה כל כך מעצים בשבילם. הם מרגישים גדולים. 

ילדים כ"כ רוצים להשתמש בכלים ובדברים האמיתיים – להיות חלק מהעולם. יש המון דברים במציאות שלנו ששייכים למבוגרים ולא מתאימים לילדים (הרבה מהם בצדק). כשאנחנו מאפשרים להם אז זו חגיגה: הם מרגישים חלק, הם מרגישים גדולים, ראויים, שאנחנו סומכים עליהם, שאנחנו מאמינים בהם.
פטיש ומסמר ובכלל כלי עבודה נחשבים משהו מסוכן, שהוא מחוץ לתחום, אבל אני גיליתי שהם בעצם דלת הכניסה להרבה תחומים פיזיים ונפשיים. זה נכון גם לגבי סכין מטבח, מחט מספריים ועוד.

היה לי רעיון לבנות איתו רכב כלשהו ותוך כדי עשייה גיליתי שהעניין האמיתי, מצידו לפחות, היה לדפוק את המסמרים, לקח לי שנייה לשחרר אבל אז שיחררתי – יאללה בוא סתם נדפוק מסמרים. גיליתי שיש המון בפעולה הזאת:

נזכרתי שאני הרבה יותר מידי משימתי בשבילו לפעמים, ושעבורו הדברים הקטנים הם המשמעותיים – סתם לדפוק מסמר.
גיליתי גם שהפעילות הזאת דורשת המון עבודה עצמית עבורי – לראות ילד בן ארבע וחצי מחזיק פטיש ביד אחת ומסמר ביד שניה זו פעולה קשה לצפייה שמייצרת המון תגובתיות. גם לתת לו את הפטיש ולהחזיק אני את המסמר זה לא דבר קל להתמסר אליו.

בקיצר, הלכנו על זה. ניסיתי ללמד אותו בכמה שפחות ולדבר כמה שפחות, כדי שיגלה בעצמו. (אם מעניין אתכם בדיוק איך – אז זה למטה). תכלס רוב העבודה שלי הייתה – איך לא להיות תגובתי: "תזהר" "רגע, לא ככה" תחזיק ככה", וגם לא לחשוב על זה או להרגיש את זה – כי זה גם עובר אליהם. כמה דקות ביום, עד שנמאס לו, תוך שלושה ימים הילד דופק מסמרים בזמן שאני עובד על משהו אחר.

זה נכון שהם יכולים להיפצע, אבל אם 'יורדים לגובה העיניים שלהם' מלמדים אותם נכון עם נוכחות תומכת אז הפציעות, אם בכלל, הן קטנות, והם מתגמדות לעומת הפוטנציאל להעצמה. אנחנו רוצים שהם ירוצו אל העולם ויתנסו, שיהיה להם ביטחון לנסות, שלא יפחדו להיכשל – אז אין ברירה אלא לסמוך עליהם יותר. ודבר אחרון, חושב מאוד, לשבח על ניסיונות ולא על הצלחות. הצלחות הן לא חשובות, הן תוצר נלווה של ניסיונות והתמדה.

יאללה בקרוב נשלח עוד דברים שבנינו ביחד.